Skip to content

מאָוּלִיס עד הרצליה / שמעון לוי

שחקנים? אוהבים להציג? אין סיבה שלא תתנו לתחביב שלכם ביטוי גם בהזמנת החתונה שלכם. הזמנת חתונה שמבטאת את התחביבים שלכם, היא ההזמנה האותנטית ביותר שתוכלו לבקש! prettypaper.co.il – אתם מוזמנים.

באדיבות כתב עת “תיאטרון” בעריכת פרופסור גד קינר וד”ר חיים מגיד.

התיאטרון המאתגר והמשמעותי מתרחש היום בעיקר בשוליים התוססים, הרחק מן המתיקות החלקלקה של רוב התיאטרון הרפטוארי. במדור הפעם ביקורות על מגוון הצגות רצות בתיאטרון תמונע, בתיאטרון העברי-ערבי ובאנסמבל הרצליה וגם אחת בתיאטרון הקאמרי

איפיגניה באָוּליס

מאת אווריפידס, בימוי ותפאורה: יוסי יזרעאלי, אנסמבל הרצליה

התרגום של שמעון בוזגלו מצוין, גולש לעתים ובעדנה מעברית מדוברת לישראלית ומקפיץ פיוזים כמעט בלתי מודעים של סלנג. המוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך סבירה, עוד נשמע עליו, ומצמרר במיוחד היה העיבוד הקל של אדי זיסמן ל-Erbarme Dich שרה באלט נפלא אודליה סגל מיכאל, שהייתה גם המקהלה כולה יחד עם זיסמן שניגנה (בפסנתר של ציפורה יזרעאלי, הגננת שלי, מזמן, אמו של הבימאי). התאורה של בנציון מוניץ היא מלאכת מחשבת, פיסול של החושך המוסרי של ההצגה באור, באלומות וצבעים מזוויות מקוריות ובהצללות מדהימות. התפאורה של יזרעאלי מוקמה באלכסון, חתכה את הבמה ואת הנפשות המיוסרות בתזמור מעולה של כל יסודות הבמה. כך גם התלבושות של פרידה קלפהולץ-אברהמי. זוהי בפירוש אחת ההצגות הטובות ביותר של דרמה יוונית קלאסית בארץ. יזרעאלי הצליח לממש על הבמה שלו אחת מהגדרות הטראגדיה: מחזה המתחיל בזוועה ונגמר איום ונורא. צעד אחרי צעד בלתי נמנע בהגיונו הדרמטי והתיאטרוני. זהו ניתוח קר ועם זאת רגשי ביותר איך מקריבים נערה על מזבח מטופש ומרושע של “ערכים לאומיים”. האלים, אגב, משתפים פעולה עם המהלך הזה, לגרסתם של מאמיניהם שטופי-המוח. בתכנייה הטובה מאוד מובאים סיפור על עבדאללה מהסונה, וגם עקדת יצחק (בסוף ניצל פיסית) ובת-יפתח (לא ניצלה בכלל). בנצרות זה ברור – האל עצמו מקריב את בנו, הם אומרים.

השחקנים כולם נקטו סגנון ששילב בין איפוק מכובד, מחוות חסכוניות, דיוק בטקסט – לבין סערות מוסר ונפש קשות מנשוא בגלל התוכן. בגלל הקורבן, שלקראת הסיום ששה למותה… באיפיגניה באָוּליס של יזרעאלי הסגנוּן שמר הן מפני הפאתוס והן מפני הקיטש, סכנות האורבות לדרמה קלאסית. הבימאי איזן להפליא בין המתח העצום לבין הידיעה עוצרת הנשימה שכל זה יסתיים בבכי.

עניין של גברים

מאת פרנץ קסוור קרץ, תרגום: שמעון לוי, תיאטרון תמונע, בימוי: יגיל אלירז; התיאטרון הערבי-עברי, בימוי: עמית זקרא

פרנץ קסאוור קרץ כתב את עניין של גברים ב-1971, מחזה קשוח על התבהמות ביחסי נשים וגברים, בדומה לרבים ממחזותיו האחרים שהועלו בהצלחה רבה בעולם הדובר גרמנית בשנות השבעים והשמונים. מרתה היא קצבית של בשר לבעלי חיים, כבת 35. אוטו תפסן, כבן 40. משתתף בהצגה גם רולפי, כלב ממזר. הבשר במחזה המתרחש בעיקר באטליז, איננו “תפאורה” אלא נושא המחזה הזה, על אנשים הנידונים לחיות כמו חתיכות בשר. רגע הגאולה שלהם יבוא בסיום, עם קריצה בלבד למין עדנה בלתי מינית ומאוחרת מדי, אפילו לא טראגית. מרתה ואוטו אינם צעירים, אינם יפים, גם לא נחמדים או פקחים. יחסי הניצול ההדדי ביניהם מתדרדרים במשך שמונה תמונות אלימות, מהירות והיפר-ריאליסטיות מארוחת קוויאר, נרות ויין קיטשית, לקוחה ומבוימת כמו במגזינים זולים, לכלל הריגה הדדית, תוצאה מהבנה קטנה ושטחית של שניהם, שזוהי ברירת המחדל היחידה לסוף אצילי-לכאורה, ליחסים, לחיים בכלל. לשניהם חסרה אינטימיות, רוך ומגע מנחם. שניהם שבויים בתפיסה עצמית מעמדית, חונקת: הוא אלים כמו שגבר צריך להיות, היא, לוחמת על שרידי כבודה, עטופה שכבות של רגשנות אווילית. שני הפרולטרים האלה, כך קראו להם פעם, מתמקדים במזון, במין, בכבוד; מקנאים לנשים אחרות. אוטו מקנא לכלב המתחכך בין רגליה של מרתה. הכלב ימות, אך לא לפני שמרתה תנסה להציל את חייו במקרר. תרגמתי את עניין של גברים בתחילת שנות השמונים, הוא הועלה בתיאטרון העירוני חיפה עם חוה אורטמן ואלי דנקר, ובימים אלה מועלה שוב על שתי במות שונות – חוויה נדירה למתרגם: בתיאטרון תמונע עם שרה פון שווארצה וניסו כאביה ובתיאטרון הערבי-עברי עם נעמה ארמון ורוי קלדרון. שתי הפקות טובות מאוד ושונות מאוד זו מזו.

הזוג פון-שווארצה וכאביה מאופקים ומנוסים, הבימוי של יגיל אלירז לוקח אותם למחוזות של אפלולית סתמית והם “מבצעים” את תפקידיהם ברגישות רבה. היא – “במשחק עוצר נשימה מרגע כניסתה הראשונה, כשהיא צולעת, ומצליחה לשדר נשיות שנרמסת בהדרגה ככל שהיא נענית לתביעותיו של הגבר שהיא פוחדת לאבד. […] הוא מצליח לשדר מכניסתו הראשונה את הפחד מאין-אונות, מנפילה ברשת הנשית, ומאובדן המעמד העליון של הגבר. כאביה מצליח במיוחד לעצב את הכפילות באישיותו של אוטו הנעה בין רוך, ואפילו תשוקה, לבין אלימות” – כפי שאבחן יפה צבי גורן. על ההצגה של אלירז הגיבו גם קובי ניב, אליקים ירון, יונית נעמן ומיכאל הנדלזלץ באהדה רבה. נעמה ורוי בהצגה בתיאטרון הערבי-עברי (עם סמינר הקיבוצים, שבו עלתה לראשונה) הם שחקנים צעירים יותר, אך התמסרו לדמויות הגרמניות ברגישות לא פחותה. סגנון ההצגה אקספרסיוניסטי, ולכך מסייעות גם המוזיקה המופשטת של זיו הרפז והתאורה של אלכסיי טרלצקי. אם אלירז ביים את ההצגה מתוך חוסר אמון (זמני, אני מקווה) בזוגיות בכלל, ולכן “התאפק”, הרי עמית זרקא ביימה את ההצגה כהחצנה של מלוא האלימות העלולה להתלוות לזוגיות, לגרעין העמוק של הזהות הטמון בזוגיות כלשהי, אפילו איננה סימביוטית. ההצגה שלה קצבית, מתוחה ומותחת, משכנעת דווקא בהעדר הריאליזם העולה ממנה. לא באמת מפליא מדוע מחזה גרמני קשוח על התבהמות בני-אדם עולה כיום, פעמיים, בתל-אביב. הבנאליות הסתמית של הרוע שוב איננה מפתיעה איש בארץ גם מחוץ לגבולות תל-אביב. רוע כלפי פלסטינים, כלפי זרים, כלפי עניים, למשל. מסתבר שהתיאטרון הפוליטי שלנו מגלה סימני התעדנות, סומך קצת יותר על קהליו, שהורגלו והושחתו מצד התיאטרון הממוסד-מסובסד לתפריטי מקדונלד בימתיים. משתי ההצגות האלה, עניין של גברים, יוצאים המומי מוסר ורגש כלפי המתרחש על הבמה. זה לא מעט.

רוחות רפאים, בתמונע

מאת הנריק איבסן, תרגום: דורון תבורי, בימוי יעל קרמסקי, תיאטרון תמונע

תיאטרון הפרינג’ נועד, כמובן, גם לניסויים, גם במחזות קלאסיים של אמן גדול כמו הנריק איבסן. אבל רוחות הרפאים האלה, שביימה יעל קרמסקי, היה אומנם תרגיל מבריק, אבל מסוגנן מדי ולא בהיר מבחינת האמירה. האם לא ידענו מזמן, אכן גם בהשפעת איבסן קשישא, שלא יפה ולא בריא להסתיר סודות על מין, על כסף ועל תאוות ההשתלטות? שבני אדם מרמים את עצמם, מחפים ומנסים להסתדר עם זה? ושבסוף הכול יוצא לאור, ומביך? וטרגי? הנורבגים בבימוי הזה, לא זרו אור חדש על עלילות הנשיא (הקודם) או של שר האוצר (הקודם).

התרגום של דורון תבורי נשמע קולח וטבעי ומותאם היטב לדמויות. כשחקן, הוא כומר מנדרס נפלא, עדין ומדויק, תענוג לראות ולשמוע אותו מתחבט בין צדקנות לצביעות. אייל נחמיאס בתפקיד הנגר אנגסטרנד מצוין גם הוא, וחוה אורטמן כגברת אלווינג טובה במיוחד בקטעים האירוניים. עומדת עם חיוך פצפון ומאמינה-לא מאמינה לכומר. שני הצעירים, יפתח אופיר והילה טוביאן טובים, אבל סצנת הסיום עם “שמש… שמ…ש…” בלתי משכנעת, בערך כמו שכמעט אי אפשר לביים חניקה הגונה של דזדמונה בידי אותלו ז”ל. הנה רעיון: לביים את תמונת הסיום נגד הטקסט, באדישות אכזרית. דווקא בגלל החלל המעוצב והתאורה ב”סייקל” בתמונע והמוזיקה, כמובן – השחקנים, צריך לשאול למה איבסן? זכותו כחדשן, כרב-אמן של מבנה דרמטי ושאר שבחים, אינם מצילים אותו משיממון כללי ומדברנות טרחנית ומנומסת בחברה, שמדברים בה בגילוי לב מגעיל על שחיתות, ואיידס ממילא מטריד יותר מעגבת. ממחזותיו האחרונים שראיתי התרשמתי רק מהצגת השאוביהנה בברלין, בבימוי אוסטרמאייר, שהחליף את שרפת הספר ב- delete במחשב, בתא זכוכית סטרילי. פתאום היה לאיבסן מה לומר לנו היום.

מישהו בדרך הנה

מאת יון פוסה תרגם דורון תבורי, ביימה לילך דקל, דרמטורג – שלומי ליברמן, תיאטרון תמונע

יון פוסה, יליד 1959,הוא אחד המחזאים החשובים כיום לא רק בנורבגיה, ארץ מוצאו ומגוריו. מישהו בדרך הנה (פורסם ב-1996) בוחן אישה וגבר שקנו בית מבודד סמוך לים ומבקשים בו מפלט מהעולם החיצון. הם מגיעים לחלל הפתוח, לנוף המקרין מבחוץ, כך מסתבר מהר, את החלל הריק שבתוכם. הם אכולי הרבה ספקות של בני אדם הרוצים להיות לבד ביחד. במחזה יש כ-500 מלים (לא באמת ספרתי) שונות, אך רובן חוזרות על עצמן, ומציבות אתגר מורכב ומרתק לבימאית ולשחקנים (גל הויברגר, לני שחף ואופיר יפתח): איך להביא מעצמם תת-טקסט במחוות רגשיות מגוונות ומעודנות לטקסטים דומים כל כך זה לזה. זהו אחד מאופני המחקר הבימתי שלילך דקל ניצלה לבדיקת היחסים בין החוץ לבין הפנים. למחקר המקסים והקשה הזה בנפש האדם סייעה במה פתוחה לגמרי (איריס מועלם), שעליה הזיזו בוירטואוזיות כמה רהיטים, שהפכו חפצים, שסימלו מצבי נפש; וכן 42 פנסים תלויים (איריס מועלם ועומר שיזף) בשורות ישרות מעל ראשי השחקנים – תאורה מרהיבה, מדויקת ופונקציונאלית, ככל שבימוי מרומז, עתיר דמיון-יוצר ואינטליגנטי יכול להיות בלי להסב תשומת לב רבה מדי לעצמו. השחקנים דיברו לרוב במין סטקטו-לגטו ששם, כביכול, את הפסיקים במקום הלא-נכון, וכך נוצרו סינקופות, מהוססות מצד אחד, מתוחות עד קצה הגבול בקנאה, בתחושת נטישה עמוקה של שני הגברים ושל האישה? עוד דבר אחד עשתה דקל בתבונה וברגישות יוצאת מן הכלל: המגע עם הקהל. פתאום הפכנו רלוונטיים לעלילה, בלי שימרטו לנו בשולי הבגד. כך גם ההתחלה הגולשת לתוך העלילה והסיום, שלא באמת מוציא אותנו ממנה.

קולות בלילה

מאת יהושע סובול, בימוי: איה קפלן, התיאטרון הקאמרי

משיחה עם יהושע סובול התברר שהמחזה נכתב לפני שתיקה, הרומן המצוין שלו שהתפרסם ב-2000, וגם הועלה כהצגה בחו”ל באותו נושא עצמו – הרבה לפני שאיה קפלן ביימה את היצירה בתיאטרון הקאמרי. לצד מחזות “הזהות הישראלית” שאפיינו את כתיבתו של סובול בשנות השמונים, בעיקר, כמו נפש יהודי, גטו, פלשתינאית וסינדרום ירושלים, הוא כתב גם טקסטים אישיים לגמרי, נוקבים ומעמיקים. אחרי סינדרום ירושלים ובגלל תגובת הביקורת והממסד, סובול יצא למעין גלות, הציג בעיקר בחו”ל (ובהצלחה רבה) ועתה אט-אט חוזר לתיאטרון. זה טוב. תרומתו לתיאטרון הפוליטי הממסדי אז, בחיפה בשנות השמונים, בימים הטובים של המאבק המפורש והגלוי, הייתה חשובה ביותר לעיצוב ולשיקוף ההוויה הישראלית דרך הציונות, השואה, המלחמות והאפוקליפסה. אבל קולות בלילה, מחזה לירי, אישי וכואב, הוא אחת היצירות המכמירות של סובול, והצגה נוגעת ללב, לשכל ולתודעה. דרמה משכנעת במיטבה.

“בין הזקן לצעיר כרויה תהום רבה”, סובול כותב בתכנייה, “שמה הוא אירוניה”. למסע הלילי של אב ובן אל לב מאפליית פרדסי השרון יוצאים שניים, רק אחד יחזור. את האהבה הקשה הזאת מיטיבה להבין איה הבימאית, המשכילה לפרש את הטקסט לא רק ברמת הפרשנות הקולית, אלא גם בשילוב עם תנועה בימתית מאופקת, מדויקת המשלימה את ההבעה המילולית היבשושית-במכוון עם הבעה גופנית עדינה וחזקה. אלי גורנשטיין, להערכתי בתפקידו הטוב ביותר, עם עודד לאופולד, כמעט ללא שמץ רגשנות, נעים בחלק הראשון בחלל גדול ומנוצל סביב לקהל, ובעצם בתוך תוככי נפשם של הצופים. החלק השני מתרחש בתוך וליד מיטה בבית-חולים. גם שם השניים נאבקים על רצון האב למות, על אי ההבנה של הבן שהרצון הזה כן, אמיתי ובלתי הפיך.

עירם של האנשים הקטנים

עירם של האנשים הקטנים, ע”פ סיפורי שלום עליכם, בימוי אופירה הניג, תיאטרון הרצליההמבט הבימויי של אופירה אינו נוסטלגי, אינו רגשני. לכן, ולמרות הקשיחות הרבה באפיון תשע הדמויות בכתריאליבקה, יש המון חמלה, מרה. כדי להציג על הבמה תשע דמויות מעוותות ממצוקה אך מגוונות ומתפתחות לנגד עינינו, צריך לעצב את דיבורן ואת תנועותיהן, כמו את אלה של ה”יצור”, בביצועה המופלא של נעמי פרומוביץ כילד נכה ואילם, הזוכה לרחצה, היפה ביותר שראיתי על במה. הפרשנות הישראלית של אופירה לתרבות היידיש בגסיסתה מכמירת-לב, לא נוחה, מזכירה לנו ברמזים מעודנים שמדובר בנו, לפחות בחלקינו העיירתיים-יידישיסטים. אופירה אינה לוחצת על דוושת הפרשנות הזאת, היא מזמינה אותה. היא משתמשת במוזיקה של באך ושל ניק קייב, מנגידה ומקבילה את המסר האסוציאטיבי המוסיקלי לרוע ולבורות העולים מהטקסטים (בתרגום מדויק ונעים של בני מר) ומאופני העמדתם, למשל מול עיירה מעוצבת-חזותית מוקטנת, של אורן שגיב ושל שירי אסא. ההצגה נפתחת בפרודיה, בכנר (איצ’ו אביטל) המנגן על גג בית, למוזיקה שאינה מזכירה בכלל את הקיטש הידוע והממוסחר. בהמשכה עוברות כל הדמויות בשלוש תהלוכות מקאבריות סביב העיירה בדרך לאבדון, כשהרב (יורם יוספסברג המפוכח ומיואש) בראש. המבט של אופירה הוא דו-ערכי, ואכן אנשי העיירה הישראלית-מבפנים כל-כך הזאת, פועלים לפי לוח שנה מלפני עשר שנים, גם הזמן משתבש להם, הם שאננים, אינם נענים לזעקות החירום. אופירה מנווטת ברגישות יוצאת מן הכלל, במיוחד על רקע גסותו הזולה של התיאטרון הישראלי כיום, בין שפתה האמנותית לבין המסרים, המחייבים פענוח רגיש ומעמיק מצד הקהל, כי לכאורה אין להם אחיזה מפורשת על הבמה. כי הם כביכול אוניברסאליים. קטע של הצגה-בתוך-הצגה, איכשהו ברוח הפורימשפיל, בהחלט מכוון אותנו למודעות העצמית של היוצרים ושל השחקנים. אשת הרב המרה, אודליה סגל מיכאל ואורנה כץ כאישה עם סיר ספק-טרף מצוינות, ואורי רביץ כגביר הוא רשע נהדר. זוהי הצגה של “קטעים”, בעיקר, של סיפורים קטנים המצטרפים למסכת ביקורתית קשה. ופירוש

אודליה סגל-מיכאל ויורם יוספסברג בעירם של האנשים הקטנים באנסמבל הרצליה (צילומי ההצגה בעמוד זה ובבאים אחריו: ז’ראר אלון)

חודרני לרובד מוכר-פחות ליצירותיו של שלום עליכם כפי שתרגם ברקוביץ את חותנו: “ועת העולם מילא שחוק פיו\ צהל, מחא לו כפיים,\ בכתה נפשו במסתרים -\ עד אל עליון בשמיים”.

כתב העת “תיאטרון” מופיע שלוש פעמים בשנה.מנויים – ת.ד 23033 ת”א

להצטרפות – 03-6950032:

לכתבות נוספות לחץ כאן

Published inUncategorized